<h1>ספר החינוך מצוה תקל"ז</h1>
<h2>דף מו.</h2>
לקבור מי שנתלה ביום ההוא, שנאמר [דברים כ"א] כי קבור תקברנו ביום ההוא וגומר, ולשון ספרי, כי קבור תקברנו ביום ההוא מצות עשה. משרשי המצוה מה שהזכירו זכרונם לברכה במשנה בפרק נגמר הדין [מ"ו ע"א] שאמרו שם כי קללת אלהים תלוי, כלומר שלא יאמרו הבריות מפני מה זה תלוי מפני שקלל את השם, ונמצא בהזכירם זה ובהעלותם הדבר בפיהם שהם מחללים שם שמים וגומלים רע לנפשם והאל שחפץ בטובת בריותיו מנעם מזה מפני כך. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין מצוה זו בנתלה לבד אלא אף כל הרוגי בית דין מצוה לקוברן ביום הריגתם, גם בכלל המצוה לקבור כל מת מישראל ביום מותו, ומפני כן יקראו זכרונם לברכה המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו מת מצוה, כלומר שמצוה על הכל לקוברו מצד הצווי הזה. ואמרו זכרונם לברכה במשנה הנזכרת ששני קברות היו נתקנין לבית דין, אחד לנסקלים ולנשרפים שדינם חמור, ואחד לנהרגין ולנחנקין שדינם קל, ואחר שנתאכל בשר הנידון לשם מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן. ויתר פרטיה בפרק הנזכר. ונוהגת מצוה זו לענין הרוגי בית דין בזמן שנוהג דיני נפשות, ולענין שאר מיתי ישראל בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שמצוה לקברם ביום מיתה, ועובר על זה והלין את המת שלא לכבודו בטל עשה זו מלבד שעבר על לאו כמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם [מצוה תקל"ו].
